אילת השחר (מלבי"ם) שפ״ד

« אילת השחר (מלבי"ם) שפ״ג אילת השחר (מלבי"ם) שפ״ה »

1 מלבי"ם פתח ↗

הערה: למה לא פירש כפשוטו קדמה למזבח?הנה מלת "אצל" תורה בכל מקום על הסמיכות; שבמה שכתוב "ואכלוה מצות אצל המזבח" -אף ששירי מנחה נאכלים בכל העזרה- מקשה באמת בזבחים דף ס וכי אצל המזבח אכלוה?, עיי"ש. ואמר בספרא שמיני פרק א מ"ו לפי שאמר אצל המזבח, אין לי אלא סמוך למזבח וכולי. ובמה שכתב "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח", אף שאיסורו נוהג בכל העזרה רמב"ם פ"ו מהל' עכו"ם ה"ט, ופ"א מהל' בהב"ח ה"ט – צריך לומר שלפי שהנטיעה שהיה נוהג בין העכו"ם היה בסבת המזבח. ולכן אמר בספרא כאן וכן בפר' צו צו פרק ב מ"ד על "ושמו אצל המזבח" סמוך למזבח. וכן תרגם הירושלמי סמוך למדבחא. והנה כפי הפשט משמע שהיה צריך להשליכו למזרח המזבח. אולם חז"ל בקבלתם למדו שישליכהו למזרחו של כבש שהוא בדרום המזבח. וילאו כל הפותרים למצוא חדתם. אבל מי כמוהם מבין עומק הלשון ודרכיו! כי עם העיון השקפתי שיש הבדל בין קדם ובין מזרח; ששם "מזרח" מציין מזרח השמש, ושם "קדם" מציין הצד הקודם במקום או במעלה. ובשביל זה נקרא צד מזרח בשם "קדם" על שהשמש עולה משם והוא הקודם לביאת האור על האופק. ועל פי זה גם צד המזרחי של הבתים והערים נקראו בשם "קדם" כי בימים ההם היו פתחי הבתים ושערי הערים פתוחים למזרח על פי הרוב, וכמ"ש בתוספתא דמגילה פרק ג אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו במשכן שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה מזרחה". ועיין תוס' עירובין דף יח: ד"ה ולא. ועל כן, במקום שצריך לבאר שצד מזרח יוקדם יאמר "קדמה מזרחה" כמו בדגלים – "והחונים קדמה מזרחה", ובגבולים – "משם עבר קדמה מזרחה" יהושע י״ט:י״ג; רוצה לומר שצד מזרח היה קודם בנסיעה או במקום. ולפי זה בבית שאין פתחו במזרח, לא יצדק על מזרח שם "קדם". ואם כן המזבח שהיה מעלותיו בדרום ששם היה הכבש כנ"ל סימן סה לא יצדק על מזרח המזבח שם "קדם"; לכן פירשוהו שהיה במזרח הכבש, שמבואר אצלינו לקמן סימן קמב שאם יאמר שם "מזבח" בכלל יכלול גם הכבש. והיה בדרום המזבח, ומצד זה היה במזרח ובצד קדם לכניסה. ויצדק שם "קדם" בטוב. ומבואר במסכת תמיד פרק א מ"ד שהיה רחוק מן המזבח לצד דרומו עשרים אמה. וכתב המפרש שם והתוס' במעילה דף יא: ד"ה דישון משום דכתיב "והשליך" ואין השלכה פחות מעשרים אמה. ודבריהם תמוהים. הלא כתיב "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" בראשית כ״א:ט״ו, "השליכו אותו אל הבור" שם לח. ועוד, מדוע לא הצריכו לפי זה שהשלכת ארץ ואזוב ושני תולעת אל תוך שריפה הפרה יהיה ממרחק כ' אמה? וזה אמת שפעל שלך מורה מרחוק, כי אם מניחו בידו על הארץ יאמר "מניח" או "משים" או "נותן". ו"משליך" היא מרחוק. ומקושר בפעל זה גם מושג היאוש מן הדבר או העזיבה כמו "כי נשאתני ותשליכני" ומזה הצד אמר "ותשלך את הילד". ומבואר פה שישליך אל הצד שאם די שיפילו מלמעלה למטה במקום שעומד שם היה לו לומר "והסיר את מוראתו אל אצל המזבח" כמו 'להסיר מעל ראש אפרים על ראש מנשה' או "ויתנה אצל המזבח" כמ"ש בהרמת הדשן "ושמו אצל המזבח". ושיערו כי המשליך אל הצד מגובה עשר אמות דבר קל כמו המוראה והנוצה נופל מרחוק כ' אמה. גם הסברה נותנת כך, כי אחר שחצר המשכן היה רחבו מצפון לדרום חמשים אמה ממילא לא מבעיא לר' אליעזר בן יעקב שסבירא ליה בספרא ויקרא נדבה פרק ז מ"א ובזבחים דף נט ויומא דף לז דכוליה מזבח בדרום קאי, ומזבח של משה תפס חמש אמות, לא נשאר עד כותל הדרומי רק עשרים אמה, ממילא עשה מקום הדשן בצד הכותל והיה רחוק עשרים אמה מן המזבח. ולר' יהודה דאמר בזבחים דף נח: וביומא דף טז דהמזבח חציו בצפון וחציו בדרום, הא סבירא ליה בזבחים דף נט: דמזבח של משה מאמצעיתו היה מודד והיה ארכו ורחבו עשר אמות וחציו מחזיק ה' אמות בדרום. ולר' יוסי דסבירא ליה שם דף נח דכוליה מזבח בצפון קאי, הא סבירא ליה שם דף נט: דמזבח של משה היה גובהו עשר אמות וכן ר' יוסי הגלילי שם ור' אלעזר בזבחים דף סג שסבירא להו דכוליה מזבח בצפון, ע"כ סבירא להו כי גמיר גזירה שוה בגובהו הוא דגמיר דהא ס"ל שהמזבח היה רק חמש אמות כמו שמוכח בגמ' שם וביומא דף טז. ולדידהו יש עוד טעם אחר, דאחר שהיה גובה המזבח עשר אמות היה רוחב הכבש ל"ב אמות בהכרח, כמבואר מדברי התוס' זבחים דף סג ד"ה כל, ואם כן בין במשכן בין בבית עולמים לא היו יכולים להשליך יותר מכ' אמה שאחר שאנו מפרשים "אצל המזבח קדמה" למזרח הכבש, מבואר שאי אפשר להחזיק הכבש שיהיה קרוי "מזבח" רק עד עשרים אמה, שעד שם היה גובה הכבש לכל הפחות ג' אמות, שזה שיעור הקרוי "מזבח" דאף למאן דאמר דהיה גובהו עשר סבירא ליה דג' אמות היה מקום המערכה שעליו אמר "שלש אמות קומתו" ושיעור זה נקרא "מזבח" ואחר עשרים אמה נפחת גובה הכבש בשפועו מג' אמות כמ"ש בזבחים דף סג אמר רבי בר חמא כל כבשי כבשים...חוץ מכבשו של מזבח שהיו שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. ולפי החשבון אחר כ"א אמות נתמעט מג' אמות. ומקום הדשן היה מחזיק אמה והיה מוכרח שישים בסוף אמה העשרים, לא יותר. וכל שהיה יכול להרחיק ההשלכה מן המזבח היה מרחיק, והבן. ובמדרש איכה בפתיחה זכור את בוראיך ובמד' קהלת על פסוק זה א"ר חנינא המוראה דבר קל הוא והיה הכהן זרקו על הכבש שלשים ושתים אמה – וצריך עיון.

2 מעילה פתח ↗

הֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ מְעִילָה! מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְאֵיבְרֵי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵיבְרֵי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – אֵין נֶהֱנִין מֵהֶן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נֶהֱנִין מֵהֶן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?! מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין. הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ – מְלַמֵּד שֶׁהֵן טְעוּנִין גְּנִיזָה, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא, דְּאָמַר: מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם דְּהָוֵה תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב הָתָם: ״הָעֲרוּפָה״, וּכְתִיב הָתָם ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״, הָנֵי – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. נְסָכִים בַּתְּחִילָּה מוֹעֲלִין בָּהֶן וְכוּ׳. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: לוּל קָטָן הָיָה בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ. אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה פִּרְחֵי כְהוּנָּה יוֹרְדִין בּוֹ, וּמְבִיאִין יַיִן קָרוּשׁ, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְעִגּוּלֵי דְבֵילָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בִּקְדוּשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳״ – כְּשֵׁם שֶׁנִּיסּוּכָהּ בִּקְדוּשָּׁה, כָּךְ שְׂרֵיפָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה. מַאי מַשְׁמַע? וְאָמַר רָבִינָא: אַתְיָא ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״. כְּתִיב הָכָא: ״בַּקֹּדֶשׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ וְלֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם״, מָה נוֹתָר – שְׂרֵיפָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, אַף הַאי נָמֵי בִּקְדוּשָּׁה! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק, דְּאִי קְלַט. אִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק, דְּאִי קְלַט? אָמְרִי: לָא, וּמִדְּרַבָּנַן. וְהָא קְרָא קָנָסֵיב לַהּ? אַסְמַכְתָּא. מַתְנִי׳ דִּישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וְהַמְּנוֹרָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּישּׁוּן בַּתְּחִלָּה – מוֹעֲלִין בָּהּ. תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא

1 המשליך הוא מרחוק מקושר בפעל זה גם מושג היאוש והעזיבה. שאם מניח בנחת על הארץ יאמר מניח או משים או נותן.

2 ומה שאמרו התוספות דסתם השלכה עשרים אמה היא שיעור במוראה לבד. ויקרא ס' פו

« אילת השחר (מלבי"ם) שפ״ג אילת השחר (מלבי"ם) שפ״ה »